נשיא המכללה האהוב, פרופ' שלמה גרוסמן הלך לעולמו: "כנשיא המכללה עזר וסייע לסטודנטים והיה אהוב על כולם" | מילן מועלם
נשיא מכללת אשקלון, פרופ' שלמה גרוסמן, הלך לעולמו השבוע בגיל 82. גרוסמן שהה בביתו בישוב ניצן והותיר אחריו ארבעה ילדים.
גרוסמן נולד בטבריה ועבר עם משפחתו לחיפה עם קום המדינה. את דרכו האקדמית החל באוניברסיטה העברית ולאחר מכן היה פרופסור לביוכימיה בפקולטה למדעי החיים באונברסיטת בר אילן.
הוא רשום על פיתוח בקנה מידה עולמי, פיתוח ג'לטין כשר בו משתמשות היום כל הכשרויות בעולם.
פרופ' גרוסמן היה גם חבר האקדמיה האירופית למדעים ואומנויות וחבר האגודה הביוכימית הישראלית. עוד זכה באותות הוקרה ואות 'יקיר' מאוניברסיטת בר אילן, המכללה האקדמית תל חי והמכללה האקדמית בית ברל.
בשנת 2012 הגיע גרוסמן לאשקלון אחרי שמונה לכהן כנשיא המכללה האקדמית. גרוסמן פעל רבות לפיתחח מקצועות הבריאות במכללה. בתקופתו נפתחו במכללה 3 חוגים בתחום: בריאות הציבור, תזונה וסיעוד.
מאגודת הסטודנטים נמסר השבוע:"ברוך דיין האמת,אגודת הסטודנטים מביעה את צערה הכבד על פטירתו של נשיא המכללה פרופ' שלמה גרוסמן ז"ל.
פרופ' גרוסמן היה חוקר מוערך, שימש שנים רבות כחבר המועצה להשכלה גבוהה, כיהן במשך שנים כיו"ר הוועדה לתכנון ולתקצוב, וכיו"ר ועד ראשי המכללות, היה חבר בקרן הלאומית למדע. איש עניו וצנוע, ואהוב על הבריות. בתפקידו כנשיא המכללה עזר וסייע לסטודנטים והיה אהוב על כולם.
אגודת הסטודנטים מבקשת להשתתף בצער המשפחה ושלא תדע עוד צער. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים".
מהמכללה נמסר: "בצער רב ובכאב גדול אנחנו מודיעים על פטירתו של נשיאנו האהוב והיקר פרופ' שלמה גרוסמן איש נעים הליכות ואהוב על הבריות.נקי כפים ובר-לבב, הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו". ינוח בשלום על משכבו ותהא נשמתו צרורה בצרור החיים".
ד"ר פנחס חליוה, מנכ"ל המכללה האקדמית אשקלון: "המכללה האקדמית אשקלון מרכינה את ראשה עם מותו הכואב והפתאומי של נשיא המכללה, פרופסור שלמה גרוסמן. הוא היה אחד המאורות הגדולים של המכללה, הוא פעל רבות לקידום המצוינות בהוראה ובמחקר וקידם את הנגשת האקדמיה לאוכלוסיות חדשות ובעיקר בפריפריה ובמגוון רחב של מקצועות הלימוד.
"גרוסמן היה איש מיוחד מאוד, אינטלקטואל בצורה בלתי רגילה, ועם זאת אדם עניו, שמסתכל על כולם בגובה העיניים. אני שולח את תנחומיי למשפחה, יהי זכרו ברוך".
דיקן הסטודנטים, יואל ישורון צפה בהלוויתו בזום ונפרד: "נפרדים מנשיא המכללה מדור הנפילים. קשה לנו ללוות את מיטתך למנוחת עולמים בזום, ולא ליד מיטתך. אני הכותב הספדים ונאומים בהינף קולמוס, מתקשה לכתוב עליך, נשיאנו היקר והאהוב, ועוד בלשון עבר. אני צופה, כותב ובוכה.נאמר בזוה״ק, כי ההספד הוא תועלת למת. שעל ידי הרמת הקול הנשמה נאחזת בהבל הקול ועולה למקור מחצבתה.
מי גרונו לא נחנק מבכי? מי ליבו לא נשבר כשהתבשר על מותך? איך לא נקונן ונוריד כנחל דמעה על האבידה הגדולה שאיבדנו? איך נתרגל, נשיאנו היקר והאהוב, שמקומך נפקד מאיתנו לנצח? שלא נזכה עוד לקנות את הזכות הגדולה לשבת במחיצתך ולשתות בשקיקה את דברי החוכמה שנשפכו ממך כמעיין המתגבר בכל מפגש, נאום או עצרת.
נאמר במדרש הנעלם:״אמר רבי פינחס, קודם שיצא צדיק מן העולם, בת קול יוצאת בכל יום לאותם צדיקים בגן עדן ומכרזת – הכינו מקום לפלוני שיבוא לכאן. נשיאנו היקר, וודאי בת קול מכרזת עתה בקול על מותך. על שהנה חסיד עולה לגינזי מרומים ומזומן לחיי העולם הבא.נשיאנו היקר, דווה ליבנו. אין לנו כאן חליפתך ותמורתך. כבה לנגד עיננו, ולפתע פיתאום, עמוד האש שהלך לפני מחנה גדול של תלמידים, מורים ועובדים. הופר הנזר והורמה העטרה.
אחתום דבריי נשיאנו היקר, כי אנו כאן למטה דומעים וכבר מתגעגעים. החסך כבר מזדקר. לשכתך עתה מיותמת. איך נעבור ליד לשכתך מעתה? כשמהיום, כיסאך כבר מיותם. כשהאור שהאיר את לשכתך – כבה. כשעלטה מכסה מעתה את חדרך, שהיה מואר ופתוח לפנינו בכל עת. אנו מבטיחים לך כבו׳ הנשיא, כי לעולם לא נשכח אותך".
