שלום, קוראים לי ששון יעקב בוחניק, במקור מאשקלון, ואני עתודאי הנדסת חשמל ואלקטרוניקה בלימודים במכון לב. השבוע, אחרי דרך לא פשוטה, ניתנה לי הזכות להיות בפעם השנייה במעמד של עתודאי מצטיין.
רובכם התחלתם ללמוד אנגלית ומתמטיקה בכיתה א', אצלי זה היה שונה, למדתי בבית ספר יסודי של חב"ד, מוסד חינוכי שהנחיל בי ערכים של כבוד וסובלנות, אך לא הקנה את לימודי הליבה, כך שהגעתי לחטיבה עם פערים עצומים בתחומי המתמטיקה והאנגלית ובקושי התקבלתי לבית הספר.
כבר בכיתה ז' נדרשתי להוכיח את מקומי לצד חברי לכיתה. ההתחלה היתה קשה, בשנה הראשונה השקעתי מאמץ כפול מיתר התלמידים, אך נחלתי לא מעט כשלונות. החלטתי שאני לא מוותר לעצמי והולך עם המטרה שלי עד הסוף, ובעזרת תמיכה מלאה מההורים ודחיפה קטנה מהמורה למתמטיקה שראתה את ההשקעה שלי, השתפרתי ובסוף השלמתי בהצלחה חמש יחידות לימוד במתמטיקה ובאנגלית.
בכיתה י"א נחשפתי למסלול העתודה והבנתי שזה אופי השירות בשבילי – מסלול שמשלב לימודים ומכוון לקצונה, לכן שמחתי מאוד כשנודע לי שהתקבלתי.
גם שנה א' בתואר לא היתה פשוטה – החברה החדשה, סגנון הלימודים ורף הציונים שנדרשתי לעמוד בו בתור עתודאי… כל אלו מאוד ערערו אותי. נמנעתי מלשאול שאלות בהרצאה בכיתה עם עוד 200 איש, ועוד כשהמרצה הוא פרופ' מכובד… מה אם אני אעשה פדיחה?
אז לא שאלתי שאלות, ופיציתי על כך בלמידה עד שעות מאוד מאוחרות, עד שהבנתי את המחיר שאני משלם ולאט לאט התחלתי לתכנן את הזמן שלי יותר טוב, התגברתי על הפחד והתחלתי לשאול יותר שאלות. בסמסטר ב' כבר שלטתי בחומר ושיפרתי את הממוצע שלי בכ10 נקודות(!), ומעבר לפן הלימודי, התפנתי לתחומים נוספים – בתחילת שנה ב' התחלתי להתנדב בבית הספר התיכון שבו למדתי בתור חונך של מלש"בים בהליכי מיון למסלול העתודה. אחרי הדרך שעברתי שם, הרגשתי מחוייבות לחזור לשם כמורה דרך. השקעתי הרבה זמן בהכנת מצגות עבור התלמידים, הקפדתי להיות זמין עבורם לכל עזרה ולהיות שם בשבילם איפה שרק אפשר כדי ששום דבר לא יעצור אותם בדרך לממש את יכולתיהם. מאוד נהנתי לפגוש חברה צעירים ולראות אותם מתקדמים צעד אחרי צעד במיוני העתודה, עד לתואר.
אחת המטרות הגדולות שהצבתי לעצמי לפני תחילת הלימודים היא להגיע לממוצע 90+ ולהיות אחד ממצטייני "מועדון המאה". היום, אחרי שזכיתי פעמיים לתואר, אני יכול להגיד שזה הישג אישי משמעותי ביותר.
