שוב ושוב אנחנו שומעים על פגיעה של מפגעים במאבטחים. מדינת ישראל היא הרי האורים והתומים לנושאי אבטחה וביטחון , ספרטה של העידן המודרני. כיצד אם כך נמנע פיגוע ומדוע המאבטחים והלוחמים המיומנים שלנו ממשיכים להפגע תוך כדי משימתם ? האם רמתם נמוכה? אשתדל להשיב על השאלות דרך הסבר כיצד בעצם מסוכל פיגוע.
תחילת הסיכול הינו במעגל הרחוק מאד, המודיעיני. באם הפיגוע המתוכנן בשטחי ישראל והשטחים, השב"כ אחראי להוצאת ההתראה ואף לסיכול הפיגוע באם טרם יצא לשטח ישראל.
מכאן שישנם מאות רבות של פיגועים ומגה פיגועים שמסוכלים מידי יום ולילה על ידי השב"כ בשיתוף פעולה הדוק עם צה"ל , ימ"מ ומשטרת ישראל.
אם הפיגוע כנגד יעדים ישראלים רשמיים בחו"ל, גם שם אחראי השב"כ שפועל יחדיו עם המוסד ולעיתים עם גופי הבטחון המקומיים של אותה המדינה. האחריות האמיתית היא של המדינה המארחת ולא של ישראל. נחזור לצמד המגבניקים שבשער שכם.
המודיעין רלוונטי רק כשהמפגע שייך לאירגון וישנה התארגנות לפיגוע. אבל מה אם המפגע ספונטני, שהתעורר אחרי חלום רע, או בן 16 שרב עם הוריו, גנב את רכב האב ונסע לדרוס מאבטח במחסום תאנים? מה אז? אם המפגע או המפגעת לא שיתפו איש בכוונתם, לא יהיה אפשרי לתת התראה לפיגוע וקיבלנו טרור יחידים.
במקרה כזה שוטרי המג"ב בשטח, או השוטר ברחוב, מאבטח הקניון ובית הספר, הם קו ההגנה האחרון.
מפגע כזה עם סכין הגיע לשער שכם השבוע ודקר יהודי שעבר במעבר החציה ומיד הסתובב לדקור את שוטר המגב. המפגע חוסל וטוב שכך .
לשאלה מדוע לא סיכלו טרם הדקירה?
לוחם מג"ב או מאבטח טוב ככל שיהיה הוא רק אדם. דמיינו שמשימתו היומית במשמרות של 8 עד 12 שעות ברצף, עייף, רעב, רחוק משירותים, עמוס בציוד כבד ומסורבל. מתגעגע ליקיריו שבבית, מחשבתו נודדת הרחק, עיניו מביטות אך כהות מראות. עד שהכל מתפוצץ סביבו.
עירנות המאבטחים והלוחמים באבטחת שיגרה ולא במבצע מיוחד, מוגבלת וסובלת מגלים של עייפות וחוסר מיקוד בגלל מגבלות המח והגוף.
כשהייתי מנהל האבטחה בטורקיה אנקרה, ובחוץ הקור היה כ-13 מעלות מתחת לאפס בשלג, הגדרתי שכל מאבטח לא ישהה מעל 20 דקות במשמרת.
את זה קבעתי כשגם אני השתתפתי באותן המשמרות והבנתי מה הגבול שלי שם. כך היה תמיד מאבטח ישראלי עירני וחד שידענו שיגיב מהר וראשון ושכוס תה חם ומהביל המתינה לו עם שובו פנימה.
חיילינו ולוחמינו האמיצים, אל לנו לפקפק ביכולתם ומקצועיותם. הם קו ההגנה האחרון והם הטובים ביותר שיש!
בכל מקום שתיראו לוחם ולוחמת על משמרתם, חייכו אליהם, הודו להם, הוציאו להם כוס תה חם , אהבו אותם. הם בניכם והם בנותיכם. הם קו ההגנה האחרון שלכם.
