בפרשת השבוע קרח, מקדישה התורה חלק נכבד בפרשה כדי לתאר את מעשיו של קרח ועדתו וכן את העונש החמור שקיבלו.
קרח פתח בהשגה על הנהגתו של משה רבינו, ולאחר מכן גרר אליו את נשיאי העדה וחלק מעם ישראל, ואז הגיע שלב המבחן במי הקב"ה חפץ באמת להנהיג את העם, ולאחר שהוכח שמשה יהיה המנהיג הנחפץ והראוי, הגיע שלב העונש בו פתחה האדמה את פיה ובלעה את קרח, אנשיו וכל רכושם.
מקובל לומר שהגורם למפלתו של קרח היה ה"מחלוקת" שייצר בעם,
אך רבנו בחיי מבאר שהקלקול הגדול של קרח הגיעה דווקא בגלל ה"קנאה".
החפץ חיים זצ"ל אומר שישנם שני סוגי קנאה, יש סוג קנאה שאדם מקנא בחבירו כי הוא גם חפץ במעלות הרוחניות הטובות שיש בו או במידותיו האצילות, אולם יש קנאה אחרת שנובעת רק משום שעינו צרה בשל האחר.
קרח ועדתו קנאו במשה ממקום של צרות עין וכמו שכתוב "ומדוע תתנשאו על קהל ה' " ורש"י מבאר "הרבה יותר מדאי לקחתם לעצמכם גדולה".
הקנאה כשלעצמה היא אחת מהמידות המגונות ביותר שעל האדם להתרחק מהם, וכמו שכתוב "ורקב עצמות קנאה", ובפרט כאשר מידה זאת מתבטאת ממקום של צרות עין כמו אצל קרח, גרועה היא שבעתיים, וזה רואים אנו מה היה סופם של קרח ואנשיו.
מאידך כשהקנאה היא בבחינת לרצות שיהיה בי כמעלותיו של חברי וכמידותיו הטובות אזי זה בבחינת "קנאת סופרים תרבה חכמה".
