לזיווג הגון וחתונה בקרוב ליוסף חיים בן מרגלית
מלך אחד שהיה חובב צייד יצא לצוד יחד עם משרתו. תוך כדי הליכתם התקרבו לעברם שלושה שודדים שאיימו להרוג את המלך ולקחת את ממונו. נעמד המשרת הצעיר שלא ידע להחזיק חרב, לקח את חרבו של המלך, נלחם בעוז ובגבורה בשודדים, היכה בהם עד שהרגם והציל את המלך.
כשחזר המלך לארמונו עשה סעודה גדולה, הכריז יום טוב ושמחה לכל בני עירו והזמין למסיבתו את כל השרים החשובים. במהלך הסעודה העלה המלך על נס את משרתו הנאמן שהציל את חייו והעניק לו אות הצטיינות ופרס כספי גדול. כולם הריעו למשרת המלך, גידלוהו ורוממהו על שהציל את מלכם ממוות בטוח.
בחלוף מספר חודשים, שוב החליט המלך לצאת לצוד ציד, ולשם כך לקח עימו את אחד מחייליו החזקים לשמש כשומרו האישי. והנה, כשנכנס המלך לעובי היער הקיפוהו חמשה שודדים ואיימו להורגו, מיד החייל הגיבור הוציא את חרבו והיכה בהם, והחזיר את המלך לארמונו בשלום.
ציפה החייל שגם עבורו יערוך המלך סעודה גדולה ויעניק לו פרס כספי, על מסירות נפשו, אך המלך לא ערך מסיבה ולא העניק לו אות הצטיינות.
ניגש החייל לפני המלך ושאל: "לפני חודשים מספר עשה אדוני המלך מסיבה גדולה לנער המשרת והעניק לו אות מלכות וסכום כספי גדול.
הוא הרג שלושה שודדים ואילו אני הרגתי בעוז ובגבורה חמישה שודדים ובכל זאת המלך לא שיבח והעלה אותי על נס… מדוע?"
"התשובה פשוטה" השיב המלך, "מדוע אעשה בעבורך מסיבה, הלא אם לא היית מציל אותי היו צריכים לערוף ראשך, זהו תפקידך, להציל את מלך, אתה מקבל משכורת על כך, ומתאמן רק בשביל מצב בו אזדקק לעזרתך…
אבל הנער המשרת שהציל את חיי לא היה מיומן בטכניקות מלחמה וגם לא קיבל משכורת על כך, ובכל זאת הוא חירף נפשו להצילני ולכן קיבל את אות המלך…"
*כתוב בפרשה*
פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם (במדבר כה', י'-יב')
פנחס בן אלעזר חירף נפשו למות על קדושת שמו יתברך בהורגו את זמרי בן סלוא וכזבי בת צור.
אמר הקב”ה: "יש אדם שמוכן למסור נפשו על קדושת שמי? זכאי הוא לקבל שכר, הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם, בדין הוא שיטול שכרו
והרי גם משה רבינו ואהרון הכהן מסרו נפשם על כלל ישראל, ובכל זאת לא קיבלו הבטחת "בריתי שלום". מדוע דווקא פנחס זכה להבטחה זו?
פנחס לא היה מחוייב לעשות מה שעשה עבור עם ישראל, היו אנשים גדולים ונכבדים ממנו שהיו צריכים לעשות זאת, ובכל זאת הוא חירף נפשו למען עם ישראל, לכן בדין הוא שיטול שכרו.
לפנחס לא הייתה שום מטרה פרטית להראות את גבורתו או לקבל אות כבוד אלא כל כוונתו הייתה לשם שמים.
בורא עולם נתן לנו תורה ובה מצוות רבות, מצד הדין חייבים אנו לקיימן, זהו ציווי אלוקי, ואת שכרן ודאי נקבל, אך אם נעשה דברים שאנו לא מחוייבים, חסדים שאנו לא מצווים, חסד ללא תמורה, "נכריח" את בורא עולם לתת לנו גם כשהוא לא חייב… מידה כנגד מידה…
לתת בלי לקבל את זה בורא עולם עושה עימנו מידי יום, אך אם ניתן גם אנו, בלי שנקבל חזרה… נקבל במקומות שאין אנו ראויים לקבל… מסירות הנפש שלנו תועיל לנו בזמן שאנו הכי זקוקים לו…
