עד לפני שנה, מיכאל בן זקרי, תושב העיר, היה מוכר בעיקר לחבריו ולאנשים איתם עשה חסד בסתר. ביום אחד, בחודש יולי שעבר, הפך בן זקרי לסמל לדו קיום וגיבור לאומי, כשקפץ לאגם המסוכן בחוף זיקים והציל מטביעה שני ילדים, בני 4 ו-7,תושבי חורה. המעשה האצילי של בן זקרי, הסתיים במותו הטרגי.
במשך השבעה, סוקר מותו בכל מהדורות החדשות בישראל וגם ברחבי העולם. הגיבור האשקלוני הפך לגיבור גם במדינות העוינות לישראל שדיווחו בגאווה על המעשה הלא מובן מאליו.
בשבוע שעבר ציינה המשפחה את האזכרה ובמודעה נכתב מה שאפיין את המנוח יותר מכל: "קידש שם שמיים ברבים".
בן זקרי הותיר אחריו שלושה ילדים, מיתר בת 22, אוריאן בת 19 ונועם שיחגוג בחודש נובמבר הקרוב בר מצווה, בלי אביו שציפה כל כך לרגע.
"עברה עלינו שנה לא קלה", סיפרה השבוע בתו הבכורה מיתר, בראיון לסקופ.
"אני מרגישה כאילו זה קרה לפני כמה שבועות, זה בלתי נתפס. השבעה הייתה החלק הקל, העוטף והמחבק. האסימון נפל רק אחר כך. לקח לנו זמן לחזור לשגרה, לבסיס, לעבודה, לחיים עצמם".
מתי הפנמתם את האובדן?
"זה הכה בנו בעוצמה בחג הראשון בלי אבא. הוא היה מחובר מאוד לדת ושמר שבת וכשישבנו בלעדיו זה חלחל".
איך הצלחתם להמשיך הלאה אחרי הטרגדיה?
"נאחזנו במעשה שהוא עשה. אנשים הופתעו שהוא איבד את חייו כדי להציל אחרים אבל כזה היה אבא שלי. אותי זה דווקא לא הפתיע. זה היה ברור שהוא ינהג כך ויציל ילדים ולא משנה אם הם יהודים או בדואים. אהבת האדם הניעה את אבא שלי תמיד. אם הוא היה נהרג חלילה בתאונה, זה היה קשה יותר. הוא נפטר כגיבור וכנראה שטוב לו שם למעלה".
חלמת עליו מאז שנפטר?
"כן, בשבוע של השבעה חלמתי עליו בפעם הראשונה. חלמתי שהוא בא לבוש בלבן, אני זוכרת אותו מחוייך וראיתי את פלג גופו העליון. הוא תפס לי את היד וזה הרגיש מוחשי, כאילו הוא באמת לחץ לי את היד. התעוררתי בחמש בבוקר ולא הצלחתי לישון. יום לפני גילוי המצבה חלמתי עליו שוב. חלמתי שהוא בבית של סבתא שלי באשקלון,שם הוא התגורר. חלמתי שאני רואה אותו בחצר מאחורה, ביום בו הוא נפטר. חיבקתי אותו חזק והוא עמד לצאת מהדלת וצעקתי שלא יתנו לו ללכת כי הבנתי שהוא עומד למות. הוא פתח את הדלת ויצא. היה לי קשה לעכל את זה".
▪️▪️▪️▪️
מיתר כאמור, היא בתו הבכורה של בן זיקרי. היחסים בין השניים נעו בין חבריים, אבהיים למורכבים. כשהיא נזכרת בשיחות עם אביה, היא מחייכת ומתגעגעת אפילו לויכוחים שצצו בינהם מעת לעת.
ההודעה האחרונה ששלח לה, שעה לפני מותו, הייתה השיר מספרת לי עולם, הודעה שנועדה לפייס אותה בעקבות ויכוח שנוצר בינהם. מיתר חייכה לטלפון והבינה שהויכוח הסתיים והגיבה לאביה בלבבות.
"הקשר ביננו היה קצת מורכב. יצאתי כמוהו באופי והייתה ביננו אהבה גדולה למרות הריבים. גם כשהיינו מתווכחים, היינו נרגעים מהר מאוד. היה ביננו קשר כיפי וחברי והוא תמיד היה הפחות רציני וההורה שמסתלבט עם המורים. היה ביננו קשר דואג וחם".
מתי מורגש חסרונו יותר מכל?
"בכל מה שקשור לדת, מסורת ויהדות. זה בעיקר בא כשמגיע הזמן לקידוש או בחגים. הוא איחד אותנו ודאג שתמיד נהיה ביחד ולשבת בלעדיו בקידוש זה קושי מטורף. יש מועקה כי תמיד מרגיש שמשהו חסר. אני גם חושבת על השמחות, החתונות, הנכדים שלא יזכה להכיר ולא יכירו אותו. אבא כבר התחיל ללמד את אחי הקטן לפרשה שלו לבר מצווה והוא לא יהיה שם ביום הזה".
איך תרצי שיזכרו אותו?
"השבוע הייתה האזכרה שלו ונוכחתי לדעת שכולם זוכרים אותו בזכות החיוך. הוא היה חברמן ומלא בשמחת חיים. החיוך שלו היה כובש. וזה הדבר הראשון שזוכרים ממנו. ארצה שיזכרו אותו בזכות המעשה שעשה, אני חושבת שאם הוא היה צריך לבחור דרך למות, זאת הייתה הדרך. זה הכי אבא שלי. אהבת אדם, עקרונות וערכים".
